כן,אמא צדקה. אנחנו אוכלים עם העיניים. האופן שבו האוכל מוגש, הצבעים שלו, והריח שעולה ממנו, גורמים לגוף להתכונן לעיכול המזון. בלוטות הרוק מתחילות לפעול, ומיצי העיכול מופרשים כדי לחטא את המזון ולפרק אותו.

אבל כמה פעמים יוצא לנו לבחון את המנה שמגיעה לשולחן, לפני שאנחנו מסתערים עליה? כמה פעמים אנחנו עוצרים מכל מה שאנחנו עושים, ומתרכזים רק באוכל? סוגרים את הטלפון, את הטלויזיה או העיתון, ופשוט אוכלים? ברכה על המזון, כמו גם הרמת כוסית, או כל דבר הגורם לנו לעצור לרגע את הריצה לפני שמתחילים לאכול, עוזר לנו להתרכז באוכל, לפני ובמהלך האכילה ואפילו להרגיש את תחושת השובע, כשזו מופיעה.
אחרי שהקדשנו לרגע תשומת לב לאוכל, למראה שלו ולריח, זה הזמן להתחיל לאכול באמת. חשוב שהאוכל לא יהיה חם מדי, או קר מדי, אלא בטמפרטורה סבירה. חום או קור יכולים לפגוע בחלל הפה ובוושת. חשוב גם לאכול לפחות ארוחה חמה (מבושלת) אחת ביום. מזון שבושל מצריך השקעה נמוכה יותר של אנרגיה בתהליך העיכול.
כשהאוכל כבר בפה, צריך להתחיל ללעוס. בד"כ חלק גדול מהאנשים מדלג על החלק הזה, ומגיע מידית לשלב הבליעה. אפשר לתרגל את הלעיסה בהדרגה, ולהגיע בין 15 ל-35 לעיסות לכל "ביס", וכך להרוויח מיתרונות הלעיסה.
בתהליך הלעיסה המזון נטחן ומפורק, באמצעות השיניים (פירוק מכני), ובאמצעות אינזימים הנמצאים ברוק (פירוק כימי).
הלעיסה עוזרת להרגיש את הטעם. ע"י ערבוב המזון בחלל הפה מגיע המזון לכל בלוטות הטעם, כל שנחשפים למקסימום הטעמים שבמזון. לפי הגישה הסינית לכל טעם יש חשיבות לאיבים מסויימים, עליהם הוא משפיע באופן מסויים. טעם מתוק גם חשוב לפי גישה זו, אך מצד שני- אורז מוגדר כמזון מתוק... אינזימים הנמצאים ברוק מתחילים לפרק את החלק הפחממתי שבאורז, וכך נוצר בעצם סוכר פשוט, שיוצר את הטעם המתוק.
הרוק מכיל אנזימים נוספים, שמחטאים את המזון מחיידקים. נוזל הרוק מרכך את המזון בזמן הלעיסה, כך שיעבור בקלות בושת אל הקיבה, שם ממשיך תהליך הפירוק. 
 

פשוט בלה בלה בלה